תומר וגיורא רון
גיורא – צעיר נעים הליכות ודרך ארץ. רץ נלהב בכל שנות חייו. נפל ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982. גיורא, בן לרותי ואלי שהיו ממקימי קיבוץ עין-גדי היה מראשוני הבנים של של הקיבוץ.
בשנת 1960, שנת הולדתו של גיורא, קיבוץ עין-גדי עוד נחשב ליישוב בקצה השני של העולם, רחוק ממרפאות ובתי חולים, מצב שאילץ את אימו, שקרבה ללדת לעשות דרכה לקריית חיים בה התגוררו סבא וסבתא של גיורא, שם שהו בחודש הראשון לחייו. את החזרה הביתה, בשל הדרך המשובשת והארוכה, מכדי לעשות ברכב, עשו בטיסת פייפר.
גיורא גדל והתחנך בחברת הילדים המצומצמת ולמד בביתו הקיבוצי תשע שנים. לאחר מכן השלים את לימודיו בביה”ס התיכון בערד. לאחר יום לימודים ארוך ונסיעה מתישה היה מגיע הביתה, לובש בגדי ספורט ויוצא לאימון ריצה, כך מידי יום ביומו. בהיותו תלמיד מצטיין נבחר לייצג את בית-ספרו במשלחת נוער שהתארחה אצל הקהילה היהודית באנגליה.
עם סיום לימודיו יצא לשנת שרות בקרית-עקרון ועסק בהדרכת הנוער המקומי. שנה זו תרמה רבות להתפתחותו ולעיצוב אישיותו. עולמות חדשים נתגלו לפניו: ציור, מוסיקה, ספרות ופילוסופיה. זאת בנוסף לריצה, שהיתה לחם חוקו הקבוע.
בשנה זו גילה את היופי שבחברות ויצר קשרי רעות אמיצים עם שותפיו לדרך. זו נחשבה תקופת פריחה עבורו, שנקטעה בסוף שנת 1979 בעקבות הגיוס לצה”ל.
גיורא הצטרף לגרעין נח”ל ושירת בנח”ל מוצנח. על אף שהרגיש חנוק בצבא היה חייל מצטיין לכל אורך מסלול שירותו הצבאי, אך כל העת קיננה בו ההרגשה שהצבא מנתק אותו מפעילות רוחנית ותרבותית. לשם כך הכריח עצמו להתעורר השכם בבוקר בכל ביקור בבית, למרות העייפות שפקדה אותו כחייל קרבי, כדי שיוכל לעסוק במה שאהוב עליו. “אינני יכול לבזבז את השבת על שינה”, נהג לומר.
בפברואר 1980 הוא סיים קורס צניחה, ובקיץ אותה שנה סיים בהצלחה קורס מ”כים. כשהגיע לדרגת פיקוד התלבט ארוכות. הוא ראה בכך ניגוד מוסרי וסבר שאין לו, או לכל אדם שהוא, זכות לפקד על זולתו או להעניש את זולתו. לכן כאשר נשלח לקורס קצינים, הדיח עצמו מהקורס.
למרות סלידתו מהמסגרת הצבאית היה מפקד אהוב על פיקודיו, ואף נבחר כחייל מצטיין. ביום העצמאות בשנת תשמ”ב, היה גיורא בין החיילים המצטיינים שהוזמנו לבית הנשיא.
חודשים מספר לפני שחרורו המיוחל, למחרת פרוץ הקרבות של מלחמת שלום הגליל, ביום ט”ז בסיוון תשמ”ב (7.6.1982), הגיעה פלוגתו בדרך הים לחוף לבנון. הפלוגה נחתה מצפון לצידון. בעוברם את העיירה ראס נבי-יונס, נפתחה עליהם אש מתוך בית, שמעליו הונף דגל לבן. גיורא נפגע ונהרג. בן 22 שנים הוא היה במותו.
כך נגדעו החיים שאך החלו ללבלב ולפרוח.
תומר רון – 26.3.1964 – 15.3.1995
תומר – יליד קיבוץ עין גדי, נגן מוכשר, פילוסוף ורץ נלהב. עבד כחקלאי במטע התמרים בקיבוץ שכל כך אהב, שם קיפח את חייו – המנוף עליו עמד התהפך והוא נהרג.
תומר נולד בקיבוץ עין-גדי. במקום זה גדל ובגר, ואליו היה קשור בכל נימי נפשו. ילד שני להוריו שהיו ממקימי הקיבוץ, רותי ואלי רון. בשנותיו הראשונות היה ילדון צנום, שובב ומלא שמחת חיים, וכבר בביה”ס היסודי התבלט בשני תחומים- נגינה בפסנתר וריצה למרחקים ארוכים. בבגרותו חל בו שינוי גדול, ומהילד העליז הפך להיות נער מופנם, שקט ורציני שהצטיין בלימודים.
מותו של אחיו האהוב והנערץ גיורא, שנפל בקרבות של מלחמת לבנון הראשונה, גרם לו לטלטלה קשה ותפס אותו בסמוך לבחינות הבגרות, ובכל זאת הוא עבר את כולן בהצלחה רבה.
תומר, מאז ומתמיד, היה קשור מאוד למקום מגוריו בו גדל, וחש קשר עמוק לתא המשפחתי. כך, כאשר המציאות הקשה הובילה אותו להיות האח הבכור במשפחה, חדרה בו מיד תחושת האחריות להוריו ולאחיו הקטנים, ארז ורונן. מידי יום ביומו, וכך עד יום מותו, היה דואג לשלומם של כל בני המשפחה.
עם תום לימודיו יצא תומר לקיבוץ צעיר-חולית לשנת שרות. הניתוק מן הבית הקשה עליו עד מאוד. את השירות הצבאי העביר בחיל המודיעין, כחייל מוסווה, בבגדים אזרחיים.
מיד עם השחרור מצה”ל החל לעבוד במטע התמרים, עבודה אותה עשה כבר בהיותו נער, אשר אפשרה לו בילוי בחיק הטבע עם עצמו למשך שעות ארוכות, מה שהתאים מאוד לאופיו. כך יכול היה לשקוע במחשבות או להאזין למוסיקה תוך כדי עבודה. תומר היה עובד מסור וזריז-הוא מילא מכסת עבודה של שניים-שלושה עובדים רגילים.
לצד העבודה הוא המשיך כל העת לפתח ולהשקיע גם בתחביביו האחרים. הריצה הפכה עבורו לאורח חיים. אפילו בעוברו במדרכות הקיבוץ היה חולף בריצה. כרץ בוגר היו לו הישגים נכבדים עד מאוד.
תומר גם התעניין עמוקות בספרות וקרא הרבה ספרות יפה, בעיקר מתורגמת. ההאזנה לג’אז היתה אף היא חלק מאורח חייו, ולשם כך רכש לעצמו אוסף נדיר של תקליטים ותקליטורים והעשיר את הידע בתחום בקריאת ספרות מקצועית בנושא, מה שהוביל אותו להיות אחד המומחים בישראל בתחום הג’אז האוונגרדי.
לאחר שנים מספר של עבודה במטע התמרים פנה תומר ללימודי הפילוסופיה באוניברסיטת ת”א. הוא למד בשביל העניין ולא עבור תואר או תעודה. בשיעורים לא התבלט, עקב צניעותו הרבה, אבל העבודות שהגיש היו ברמה מעולה. הוא יצר קשרים חמים עם אנשי הסגל האקדמי.
לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות חזר לעבודתו במטע התמרים, ובו מצא את מותו. מרוב להיטות להספיק לא שמר על כללי הבטיחות, והמנוף עליו עמד התהפך. כהרף עין נגדעו חייו, והוא בן 31.
נדמו צלילי המוסיקה בחדרו.
